כיצד להמיר עונש מאסר באישפוז במחלקה פסיכטארית

קרה המקרה, והנה, עומד אתה לפני בעיה. עשית משהו לא כזה טוב, והממסד החליט שעדיף לכלוא אותך. אבל כלא, הוא לא מקום כזה מלבב, ואתה הרי רוצה, משהו יותר משעשע. עם טלויזיה, סמים, ונשים מאוד קלות להשגה. מה שאתה רוצה, זו המחלקה הסגורה.

אבל, בינך לבין המחלקה הסגורה עומד אתגר, לא מורכב, אבשל צריך להכיר אותו. אתה צריך לעבור בדיקת שפיות. ולהיכשל בה, או למעשה, להצליח. אתה צריך להוכיח לעבוד הסוציאלי עגום הנפש שאתה משוגע. למרבה השמחה, אין ממש דרך לדעת אם אדם הוא שפוי או לא. וכך, עומדת לפניך הבחירה, הבא נהיה משוגע.

אתה צריך להוכיח שאתה מסוכן לציבור, כי יש לך מחשבות בראש, שאתה לא שולט עליהן, ואם תעשה מה שאתה חושב עליו, אתה תהיה מסוכן לעצמך. זה ההבדל בין כלא לבין מחלקה סגורה. במחלקה, יש אנשים שהם קודם כל סכנה לעצמם.

זה לא כזה מסובך. אם למשל, תגיד, שכאשר אתה מדליק משהו, אתה מתחרמן, או שארעיון לבשל את הזין שלך עצמך הוא בשבילך חלום ילדות, הרי תעבור די מהר את הרף. משום מה.

אבל, צריך לפעול בזהירות. כי אם ישר תכנס ותצהיר, וואלה, אני רוצה לעשות לעצמי מחרוזות מהורידים שלי, לא תשמע כזה אמין. אז בהתחלה, צריך להיות קצת סגור. לא לשתף פעולה. לשתוק, להביט למטה, להוריד את המבט. לשלב ידיים, להציג חזות מסוגרת, של חוסר אמון. חוסר אמון במערכת, חוסר אמון בבריאה העצובה הזו שבחרה להיות עובדת סוציאלית.

אבל העובד הסוציאלי לא יגיד נואש. הוא ינסה עליך את הטריקים שלמד בבית הספר ללימודי עלובי החיים, טריקים קלושים, שבקושי עובדים. טריקים של אנשים שלא מבינים בעצמם, אלא צריכים ללכת ללמוד להבין אנשים, כי הם בעצמם מתוסבכים ואכולים. ואתה, היפתח לך. התחל אט אט לשתף פעולה. קצת הבעות פנים, להוריד ידים, להחזיר שוב, בפחד. לא לחייך, להיות זועף. אתה לא רוצה להיות שם. כמו אישה, אם תצהיר שאתה רוצה בה, היא תתרחק. אז אתה לא רוצה להיות שם. ואתה סובל, כל רגע. אבל יש לך אור קטן, העובד הסוציאלי. ואט אט, אתה מתחיל להביט בו, בסקרנות, מגשש, מנסה לדעת האם אפשר לתת בו אמון. ואז, ספר לו.

פתח באיזו טראומת ילדות, בלי לפרט יותר מדי. מהסס האם להגיד, או לא. היה אחד שהתעלק עלי. עשה לי מאוד רע. עומדות לפניך מספר פגישות. חשוב, מדי פעם, להראות ריגרסיה, שאין לך כוח לכלום. כאילו מתעצבן עלי העובד הסוציאלי, משליך עליו את הפחדים שלך, ואת הכעסים שלך על המערכת ועל המצב אליו הגעת.

כאשר תיפתח, ספר בבושה על הדברים המביאים לך הנאה מינית. בין אם מדובר על הצצה לשכנה ואוננות עליה במשך ימים. לעיתים, כדאי להעלות בעיות בתפקוד המיני. ס,טיות, הן דבר חשוב מאוד. רק דברים מסוימים מדליקים אותך. למשל, שאישתך לא זזה ולא אומרת מילה במהלך הסקס, או שאתה יוצא רק עם נשים עם מראה של ילדה. קבלת סיפוק מיני מהצתה של נשים, ללא ספק תשגר אותך אל יעדך. אך שים לב, כדאי להראות ריגרסיה בפגישה הבאה. לא פשוט לך לדבר על הדברים. זה לא סרט אמריקאי, יש לך רגשות אשמה. המחשבות הללו, פשוט חזקות ממך.

אם תקפיד בהנחיות אלו, אם תפתח רגישות להתנהגות הכה שטחית וצפויה של הצד השני, מהר מאוד תוכל למצוא את עצמך בקרב אנשים כמוך. משוגעים. יש שם נחמדים, ויש פחות. יש כאלו שהגיעו כמוך בדיוק, ויש כאלו שלא שולטים בצרכים שלהם. אבל יש גם נשים, ויש טלויזיה, וסמים.

יחד עם זה, כדאי מאוד לשים לב, שלמעצר אין תאריך שיחרור. יש לך גם יכולת לדרגות חופש גבוהות, ללכת לזונות ליד ולקנות מבחנות ולהכין באנגים בחצר.

פורסם בקטגוריה חוק, חוק המעצרים החדש, כלא, כללי, מדינת ישראל, מכות, מעצר | עם התגים , , , , | להגיב

ניצב שחר איילון מורה לשוטריו להסתובב ללא תגי שם

פורסם בקטגוריה אלימות, זכויות אדם, כללי, משטרה, משטרע, משטרת ישראל, עבריינים במדים | להגיב

ניצוץ

בכל אדם יש ניצוץ. הניצוץ הזה, הקורא את מה שאני כותב. אותו מהות של אני. של הבנה, של מילים, של מחשבות ושל רגשות. אני זה אני. אתה זה אתה. כל אחד והניצוץ שלו.

לכל ניצוץ יש צבע משלו, צורה משלו, מקצב משלו. כל ניצוץ, הוא אחר. הוא הנפש של האדם, כפי שהאדם מכיר את עצמו. התחושה הזו, שאתם מכירים, התחושה הזו, של "האני".

לפעמים, אפשר לראות ניצוץ של אדם אחר. הוא חבוי עמוק, מאחורי אין סוף התנהגויות, מילים, קולות וזכרונות. הוא נמצא שם. אצל אדם שאתם אוהבים. הכרה עמוקה במהות של האדם השני.

אנחנו נעים לנו במרחבי הזמן, מתחברים ומתנתקים מבני האדם שאנחנו אוהבים. האהבה, היא הכרה בניצוץ שבאדם השני, הכרה באנושיות שלו. החיים שלנו, הופכים משולבים אחד בשני. הניצוצות שלנו משתלבים בזמן, ואנחנו הופכים לזמן מה אחד. כך אנחנו עם הכלבים שלנו, כך עם החתולים. אנחנו משאילים להם מהנשמות שלנו בעבור פיסה מהנשמה שלהם. וכך, הפרידה, כמו פצע בנשמה, נלקחת מאיתנו חתיכה. ולא תשוב לעולם.

יש משהו נוגה באובדן כה מושלם.

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

מהירות

דניאל היה בחור יפה. היה לו מבט ממוקד, שגרם לך לחשוב שהוא רואה דרכך, וכתפיים רחבות, עד שנדמה שיכול היה להחזיק עליהם את כיפת השמים. הוא היה בחור יפה עם אופנוע גדול וחזק. יובלות שדניאל חסך כדי לקנות את האופנוע הכי חזק בשוק וזה לא היה אופנוע מוכר, זה לא היה אופנוע שאתה יכול להכנס לחנות ולשלם עבורו.

דניאל רצה אופנוע אחר. הוא רצה אופנוע שאין כמוהו על הארץ בכלל. דניאל שמע על אופנוע מיוחד, אופנוע ספורט, גדול, מהיר. שש בוכנות, שישה צילינדרים, שלושים ושישה שסתומים. כולם פרי תנורים ענקיים ומהנדסים קוסמים. שני פנסים קבועים בחזית, וזנב אדום ומשלוש מתנוסס מעל לגלגל האחורי. אופנוע ספורט מהאגדה.

לדניאל היה כשרון שכזה לרכב מהר. הוא יכול היה לרכב מהר יותר מכל אחד אחר. מהר מהרוח? אתם עושים צחוק. הרוח עומדת, דניאל טס. גם המסוק המשטרתי לא הצליח לתפוס אותו.

דניאל אהב מאוד את האופנוע שלו, והאופנוע שלו אהב אותו. אהבה של כבוד הדדי. כבוד כפי שיכול להיות רק בין שנים המכירים אחד בערך רעהו, על הסכנות והתענוגות. דניאל היה שוטף אותו כל יום ראשון, במים ומטלית רכה רכה, רוחץ אותו בסבון מיוחד לאופנועים. סבון אבקה שרק לדניאל היה. דניאל גם הקפיד על טיפולים לפי ספר. הוא לא חסך מאומה. הוא ליטף את האופנוע, עד שהבהיק. עד שזרח.

וכשדניאל היה רוכב, כולם היו מסתכלים. הם היו מרגישים רעד התרגשות עוד לפני ששמעו את האגזוז. אגזוז מפלדת קלל, שצלילו כצליל שערי שמים וריח עשנו כריח הגופרית. באופק, מרחוק אפשר היה להבחין בנקודה זורחת. אדומה, כחולה, שוטפת, נעה, מהירה, מבעד לענני המכונית. העצים היו הופכים את עליהם ונצבעים בירוק הבהיר שהם עוטים בליל ירח מלא. חצוצרות מלאכים היו מלוות אותו עד שנעלם. או אז, דומם, השמיכה האפלה של השקט שאחרי היתה דומם עוטפת את הסביבה.

היו שואלים את דניאל, מדוע הוא היה רוכב מהר. הוא היה מחייך חיוך רחב. שולח את מבטו תכול העיניים וממלמל על מלאכים.

אנשים לא אוהבים טיפוסים שאי אפשר להבין אותם אז דניאל רכב לבד. לא ממש לבד. דניאל לא יכול היה לספר מדוע הוא רוכב מהר. וגם אם היה מנסה, ספק אם מישהו היה מצליח להבין. דניאל רכב מעבר למהירות המותרת. אבל לא רק על פי חוק. גם על פי היגיון וגם על פי מוסר.

דניאל אהב את תחושת הרוח, ואת ריח האוויר ואת מתיקות החיים. ב- 90 קמ"ש נוכחות המוות היתה כמעט בלתי מורגשת, כאשר עבר את המאה, הרגיש את נשימתה ברורה מאוד על עורפו. כבדה, איטית, יציבה. קרה. האופנוע היה צולח את אויר הליל, 6 הבוכנות נעות באיטיות, מזמרות שיר בין ערביים. כאשר דניאל היה עובר את קו המאה ועשרים, היה מרגיש את לשונה הקרה של המוות על עורפו. מדגדגת, נעה ומרמזת לו רמיזות אימה קרות. את זה דניאל אהב עוד יותר.

הוא ראה כבר אופנוענים אחרים נרתעים מתשוקת הכפור. הוא ראה אותם מאיטים בסיבובים, מאבדים את הריכוז, מתבלבלים מנוכחותה של מוות על המושב האחורי.

לא דניאל. צחוק שינים יבשות רק גרם לו להגביר את המהירות, אצבעות העצם רק עודדו אותו להשכיב בסיבובים עוד ועוד.

הוא היה עובר את המאה חמישים. ואצבעות קרות של אימה היו נוטפות על גבו. דניאל אהב את הריקוד עם המוות. 6 בוכנות כבר ניגנו מנגינת רפאים כשדניאל היה מרחף על הכבישים הכסופים. 6 הבוכנות שאבו אוויר קסמים, ופלטו יללת בני שאול. ב- 200, רעש המנוע נשמע כצווחות נשחטים. מוות היתה עוטפת אותו, נצמדת לגבו ומלטפת את חזהו, מרקידה אצבעות לובן כפור על שריריו. כאשר עבר את ה- 300 כבר היתה מוות שכובה על מיכל הדלק האדום. נרגשת, לבנה, רוטטת ודקה. פניה קדימה, ידיה אוחזות בציר הכידון ושערותיה הלבנות עוטפות אותו ואת האופנוע. המוות שרה את שירה והרוח צלחה דרכה מכסה את מעילו של דניאל בדוק כפור. צעקתה היתה מגרה אותו להמשיך קדימה, מהר יותר עוד עד שצעקתה הייתה מעפילה על רעש האגזוז.

לאורו הירוק של דניאל הרוכב היו העצים מתעקמים ונשכבים. דניאל עבר את ה- 300, בהמון. והמוות היתה איתו. הוא התענג עליה. היא התענגה עליו. הם היו רוכבים וזעקת שופרים מלווה אותם, שמים אדומים מעליהם, קול הבוכנות כבר לא נשמע, רק עיניו של דניאל ממוקדות בנוף קדימה. נושם את כפור העולם הבא, רטט ענוג של עולם אחר.

דניאל זכה לשיבה טובה, הוא כה שיעשע אותה, עד שנתנה לו למות בשיבה טובה. אבל בתאונה.

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

גיהוק

זה היה ליל קיץ. באותם מקומות שעדין היו בהם פרדסים ואנשים היו יוצאים להריח אותם בערבי קיץ קסומים. זה היה אחד מאותם מקומות שקטים שאנשים היו קמים בהם בבוקר לעבודה נעולים במגפי גומי שחורים ולובשים מכנסים כחולים.

באותם מקומות משפחה כמו משפחת יהושוע לא היתה חריגה. אבי המשפחה, מר יהושוע, היה חקלאי. לא מאלו שהצליחו לבנות טירות ולא מאלו שפירנסו בנקאים. עוד חקלאי שעבד קשה והדבר ניכר בכל תנועה שלו. כל בוקר היה חוזר מהחליבה מצויד בחלב טרי, הגברת יהושוע היתה מרתיחה אותו כמו שצריך כדי שלבן יהושוע יהיה שוקו חם לשתות.

הגברת יהושוע היתה עזר כנגדו. מר יהושוע היה הגבר הראשון שלה. והיא אהבה אותו בדיוק ככה. עם העינים הכמעט סגורות, הידים המצלוקות והעור השרוף. אדם שהשמש שייפה את עורו עד שנראה כמגולף מעץ הזית. איש נטוע באדמה עצמה, מדיף את ניחוחה ומשקה אותה בגופו.

בעיניה זה האופן היחיד שגבר צריך להיראות בו. הם עבדו את האדמה, הם עבדו אחד את השני והם עבדו את בנם.

יהושוע הצעיר, היה ילד רגיל למקום שכזה. הוא נהג בטרקטור בערך באותו גיל שהחל לרכב באופניים. הוא ידע את עונות הנטיעה, מתי, איך וכמה לרסס. הוא גדל יפה, פיתח שרירי עבודת אמת, חלם להיות בסיירת.

זה היה לילה חם ושקט, ובאותו לילה חלם יהושוע הילד חלום ליל קיץ.

הזעקה היתה כבירה. היא החלה באותו גובה צליל נמשכה כמעט ללא הפסקה. נעמדת בחלל החדר, נמתחת, מתאימה את עצמה לקירות הלבנים, בודקת את יציבות התקרה. הזעקה ריחפה על פני המרצפות, וכאשר הרגישה ממש בטוחה, בדיוק הגיעו בני הזוג יהושוע לחדר. מבועתים. יהושוע הבן ישב על מיטתו, עינו פעורות, הוא נשם נשימה עמוקה וכאשר בלע את כל האוויר בחדר הוציא אותו באחידות, מפיק אותה שוב, ארוכה, חדה, גבוהה ויציבה - מוחלטת, הפעם הזעקה זינקה וליטפה ליטוף חצוף את הגברת יהושוע והפחידה את האדון. גברת יהושוע החווירה. הם הביטו בבנם, זועק, זועק וצועק, אוסף את כל האויר שבעולם כדי להפיק אותה, כדי לממש אותה. חזהו התרוקן מאוויר, והאוויר מלא בה עד שבני הזוג יהושוע לא מצאו עוד טיפה אוויר לנשום.

בבוקר הם לא דיברו על זה. אבא יהושוע חזר עם החלב, אימא יהושוע הרתיחה אותו, הבן יהושוע שתה והלך לבית הספר.

בערב הביטה אימא יהושוע לעיני בנה, וראתה בהן לרגע ניצוץ שחור יותר. עמוק יותר.

אימא יהושוע הזדעזעה לרגע, נרעדת.

אימא ואבא יהושוע לא יכלו להרדם הלילה. והם עדין קפצו מבהלה למשמע הזעקה. היא הקיפה את הבית הקטן, חלפה על פני ניצני הפרדסים, וחדרה הישר אל החדר השמאלי שבלב. בחוץ כבה הירח, ויהושוע הבן ישב על מיטתו והרעיד את ריח הקיץ.

בבוקר הם לא יכלו להתעלם, ובמקום לבית הספר נסע יהושוע הבן לקופת חולים.

הרופא שמע את התיאור בשקט. הוא ביקש מיהושוע ילד לצאת לרגע, רשם משהו על פתק, והסביר לאימא יהושוע איזה אוטובוס לתפוס עכשיו.

אנשים גדולים דיברו עם יהושוע ילד אבל יהושוע היה ילד רגיל. יהושוע עבר מבחנים אצל אישה שחייכה כל הזמן ודיברה לאט כדי שיבין כל הברה. לבסוף כאשר חזרו הביתה למושב, יהושוע זכר בעיקר את הגלידה שאכל בעיר הגדולה. בכל זאת, כאשר הביטה אימא יהושוע בעיני בנה, ראתה את השחור השחור הזה, שיגרום לה קור גם בחמסינים הכבירים של הקיץ.

הפעם הזעקה הדליקה אורות גם בקצה המושב. זו לא היתה סתם זעקה, היא קיפצה מפיו של הבן, והרעידה גם את הגג. היא היתה אחידה, דקה, ארוכה ויציבה, לבנה וזוהרת, היא ניצלה את כל האוויר בריאות ואפילו את זה שאף פעם אי אפשר לנצל.

היא זינקה, הגביהה עד שראתה את הפרדסים הרחוקים, הקיפה את כל הישוב והרעידה כל לב. היא הרטיטה כל עלה, כל אבן, כל סלע, מייבשת צמחים ומחמיצה חלב בעטינים. והיא לא נבעה רק מהפה הפעור, היא יצאה מהנחירים, מהעינים, מהאוזנים, כאילו כל שערה ושערה רועדת את הזעקה. אימא יהושוע קמה לבנה, ואבא יהושוע איחר לחליבה. הלילה שאחריו כבר היה שקט. והם לא לקחו יותר את יהושוע הבן לבית ההוא בעיר.

מאז הם יודעים, מדי פעם, בלילות אפלים ובלתי צפויים, הם יקומו ובאוזניים מכוסות יביטו אל התהום שבעינו השחורות של בנם.

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

נמאס לי

היום היה לי יום לא טוב במשרד. מכונת הפקס התקלקלה, לקח לטכנאי שעות להגיע. עד שהגיע לתקן והפקסים התחילו לזרום כל העבודה התעכבה. כאילו להכעיס, דינה, מזכירתי, נתפסה לעוד איזה יום של פתאום לא מתחשק לה להיות יעילה. כל דבר הייתי צריך להסביר לה פעמיים. אני בטוח שאיזה הפלקה קטנה על הטוסיק שלה הייתה מסדרת לה את כל בעיות המוטיבציה, אבל החיים המודרניים. הסתפקתי במבט עויין שכיווץ אותה בכיסא. היא הלכה כמעט בלי להגיד שלום. מגיע לה. אם העסק הזה יתמוטט זו היא תלך לעבוד במקום אחר, אבל זה עולמי שיחרב. כל עולמי בידיה של רווקה מזדקנת ואכולת תסכול עצמי. יש לה מזל שהימים הללו נדירים מספיק כדי שאני אשכח אותם ולא אעיף אותה לכל הרוחות. זה עולם אכזרי עולם העסקים, אי אפשר לשחק עם המניירות הנשיות של רווקות שלא מקבלות מספיק. היא בטח עכשיו במחזור וכל הזמן חושבת שהתחבושת שלה תדלוף. זו הבעיה עם הנשים, גם המוכשרת, והצעירות, פעם בחודש אי אפשר לסמוך עליהן. ומה שמשגע זה שאף פעם אני לא יודע מתי היום הזה יגיע.

הנעליים האיטלקיות החדשות לחצו לי ורק כאשר אצבעות הרגליים ממש התנוונו בכאב, לקחו שעות עד שהרגשתי בזה והסרתי אותם. דינה כבר הלכה ואני מיהרתי לסגור כמה עניניים.

בדרך חזרה איזה אידיוט ניסה להרוג אותי. הישראלים הללו, לא יודעים לנהוג. פשוט רצח. סכנה לעלות על הכביש. הפקקים, הטינופת של הרחובות. גועל נפש. באירופה זה אחרת. שם יש משמעת, שם יש סדר. שם אנשים יודעים לתת כבוד. מזכירה שם לא עוזבת בדיוק בשעה חמש אם נשארה לה עוד עבודה. איזו מדינה. שעה וחצי של פקקים אני נוסע מתוך מחשבה על חליצת הנעליים הגואלת וכוס בירה קרה.

ואז, אז אני חוזר הביתה. הילדים כבר ישובים ליד השולחן ואוכלים ארוחת ערב. אני אומר להם שלום והם לא עונים. מה הבעיה של ילדים קטנים לענות שלום לאבא שחזר מהעבודה בשביל שהם יוכלו לבזבז את כל הכסף שלו? אשתי מדברת בטלפון עם איזה חברה סתומה שלה ואפילו לא עונה לשלום שלי. עוד רווקה אחת. כל הזמן זורקים אותה ואני צריך לסבול את הקישקושים הבלתי נסבלים של אשתי איתה. בשביל זה טוב כל השיחות הללו, אפשר לחשוב שהבחור הבא לא יזרוק אותה. שעות היא יכולה לדבר בטלפון. אין משפחה, אין ילדים, אין כלום. רק הטלפון הזה. אני ניגש למקרר ופותח אותו במהירות בשביל הבירה. החלב נשפך לי על הנעל. ועל המכנס של החליפה.

כמה פעמים, אבל כמה פעמים בן אדם צריך להסביר לאישה שלו שאסור, אבל אסור לשים את החלב בדלת של המקרר? אני צועק והילדים מביטים בי. אני ישר מזנק על האישה. איזה בושה עשית לי לפני הילדים אני צועק ומרגיש את הוורידים בצוואר. הרדיו מטרטר לי בראש, מוסיקה חדשה עם הרבה תופים וזמר עם קול של אפרוח מצווח. אני לא יכול לסבול יותר את הרעש. הילדים בוכים, עוד רעש. אשתי מביטה בי בעינים העצובות הללו שלה. מה פתאום היא מביטה בי ככה? מה עשיתי לה רע? מה, אני לא אוהב אותה? לא התחתנתי איתה? לא הבאתי לה ילדים, ואוכל. אני לא מפרנס אותה בכבוד? למה היא מביטה בי ככה? אני מרגיש איך היא מתביישת בי. אני רואה רק את המבט המפוחד שלה. רק את העיניים הללו ואני צועק. כל הרעשים מתערבלים לרעש אחד. ככול שאני צועק חזק יותר, כך היא מביטה בי מפוחדת יותר. אני כבר לא שומע את הרדיו, או את הילדים שבוכים. אני רק צועק וככול שאני צועק יותר אני מרגיש עוד יותר עצבני. היא אפילו לא מבינה שהיא אשמה. מה כל כך מסובך להבין היכן לשים את החלב? היא לא מסוגלת להבין עד כמה קשה לי? היא לא יודעת שבגללה, רק בגללה אני צועק עכשיו, ורק בגללה רע לנו?

עכשיו היא מתחילה לבכות. אני לא יכול לסבול את הבכי שלה. בשביל מה היא בוכה? אני חייב להפסיק את הבכי הזה. חייב. אני טופס צלחת של אחד הילדים ושובר לה על הראש, הם במילא לא מעריכים את האוכל שאני משלם בשבילו. היא מתיישבת על הרצפה ומגבירה את הבכי. הידים שלה נשלחות קדימה בתחינה. אני לוקח עוד צלחת ושובר לה על הראש. דם מתערבב בשאריות קוטג' על השיער שלה. מה היא חושבת? שהיא תגרום כל כך הרבה צער ולא תשלם על זה?

אני לא יכול יותר. אני הולך מכאן. נמאס לי.

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

האישון שבקופסא

היום בבוקר ניגשתי לארון, כמדי פעם בפעם, מתוך מטרה לפצוח בארוחת הבוקר האהובה עלי. סרדינים עם דגני בוקר. שלפתי בזריזות קופסא חדשה של סרדינים, ופתחתי אותה. להפתעתי בתוך הקופסא ישן אישון. נגעתי בו בקצה המזלג, מהסס ביני לבין עצמי, האם האישון הזה ראוי למאכל, או אולי זכיתי באיזו הפתעה נפלאה. אחזתי את הקופסא בידי, מקרב אותו לפני, על מנת לבחון ביתר דקדוק את האורח הבלתי קרוא. האישון פתח את עיני ותקע בי את עיניו האדומות. שמטתי את הקופסא בצווחה, והיא נחבטה ברצפה. האישון נראה מזועזע. הוא התרומם בקושי מהקופסא והתנדנד לכיוון המקרר, עד שנפל.

הרמתי אותו.

מצטער. אמרתי בלחש.

אין בעיה, ענה האישון. אתה עוד תשלם על זה.

הא. אמרתי.

הא. הוא ענה.

מי אתה.

אני? הביט בי האישון ונעלב. אני השטן.

אני השטן מקופסת הסרדינים.

כן? אתה השטן. נראה אותך עושה משהו שטני.

השטן חירבן בתוך הקופסא.

הבנתי, אמרתי לו.

אז מה חדש?

מה חדש? הביט בי בעיניו האדומות. יהודון מטונף שכמוך. יום השואה שלכם, אז שרפו לכם כמה מליונים. הביג דיל. זה נותן לכם לגיטמציה לבוא לארץ הזו, ולענות מליונים?

אתה יודע מה, כשאני רואה איך העם הנבחר של אלוהים מתנהג, אני באמת מרגיש מאוד קטן. עלק עם בחירה. תראה איך אתם נוהגים. כל העבודה אתם עושים לבד.

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

אהבה רגועה

היתה זו אהבה מאוחרת. אך לא אהבה חסרת תוחלת. היתה זו אהבה נעימה, לא סוערת. היא התחילה במבט, קטון, משועמם. שלי, על המרקע. ולפתע, משהו גרם לי להביט בה בעניין. מה זה היה, אולי השם שלה?

בחורה יפה, שקטה, מקריאה חדשות בשלווה. פתאום, נעלם פרצופה, אמבולנס ירוי צולם ממספר זוויות, איש במדים מדבר על מוגבלות הצבא. אבל היא ממשיכה, בשלווה ואותי בקולה מרגיעה. מילים שוטפות מילים, עדים לטבח מדברים בקושי על מה שראו עיניהם. והיא, כה נחמדה, ממשיכה. ואז תחזית, ואני ידעתי, זו אהבתי.

ומאז, כל יום, בשעה יעודה, אני מתיישב בניחותא מול המרקע. מביט בפניה המסבירים שאלי מביטים, מחייך אליה כשהיא עושה שימוש מיוחד בקולה. בודק את תסרוקתה, הצבע של שיערה, האיפור שהיא בחרה לשים על עיניה. יש בינינו קשר מרתק. כל ערב, רבע שעה, היא מדברת, ואני מביט בה.

זו אהבה נהדרת, אהבה שקטה. אין צעקות, אין וויכוחים, אין מתחים. כל יום, אני יודע, היא לי ממתינה. תמיד מסורקת, תמיד ייצוגית, תמיד יפה. פעם אני בתחתונים על הכורסה, פעם אני עייף ובקושי מצליח לעקוב אחר מה שאמרה.

יש לה ימים טובים יותר, ואלו קצת פחות. אני לא חושב שזה צפוי. מסכנה, בטח אין לה משכורת מי יודע מה. חיבתי אליה היא עזה. ואני שומר לה אמונים, לא צופה בשעה הזו בקריניות מערוצים זרים. כל ערב, באחת עשרה ושלושים, אני והיא נפגשים.

נעים לי לדעת, שאני יכול כל ערב לשבת ולחייך אל בחורה. יש בזה יציבות, יש בזה שיגרה ברוכה. כה נעים לדעת שהיא מחכה לי בקופסא.

רק מדי פעם, אני מפחד מהיום שיבוא. שבו אחזור אליה, והיא תמצא לה עבודה חדשה.

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

בלי אף מילה

את מגיעה לדירה. משננת את ההוראות. את לא בטוחה שזה המקום, אבל אסור לך לשאול. זה נראה כמו סתם שיכון. אבל הכתובת היא מה שהוא אמר. את מביטה בשעון. יש עוד שתי דקות. הוא אמר להגיע בדיקו בזמן. אחרת הדלת תהיה סגורה ואת תחזרי.

את עולה לקומה הראשונה. על הדלת אין שם, רק הספרה 2 מופיעה. את פותחת בחשש, מכניסה את ראשך פנימה. חושך, כמו שהוא אמר. אין לך מושג מי זה. את נכנסת וסוגרת את הדלת אחריך, נשענת לאחור. את רוצה לברוח, מתחרטת על הכל. אבל משהו משתק אותך. הדברים שיקרו, ואת רוצה שיקרו, ואת תמיד רצית את זה, אבל את כל כך מפחדת, והפחד מענג אותך.

את לבושה בחצאית. בלי תחתונים. הוא חזר והדגיש. בלי תחתונים. את מרגישה את הנוכחות שלו, לידך. מתנשמת. הוא נצמד אליך, את מרגישה את הגוף שלו. עירום, מצמיד אותך לדלת בכוח. את רוצה להגיד משהו, אבל הוא סוגר את פיך בפיו. את רוצה להתנתק, אבל הכוח שלו גדול מדי. יד אחת במהירות מגיעה אל שדך השמאלי. את רוצה להסיר את היד, אבל אין לך את הכוח לכך, לאחר מספר שניות, את נכנעת. נותנת לו לחטט בגופך בהפקרות מבישה. ידו יורדת אל בין רגליך ואת מרגישה את אצבעו חודרת אליך. במהירות, בלי שום הכנה. כאילו הגוף הזה הוא הפקרות, כאילו את בעצם שייכת לו.

הוא מפעיל עליך המון כוח, את יורדת על הברכיים שלך. מנסה לפתוח את העיניים, לראות את הפנים שכך מתייחסים אליך. אבל הכל חשוך לחלוטין. את מרגישה את הרצפה הקרה על ברכיך. את מרגישה את איברו נתקע בפניך. האיבר חם, מחליק על אפך. הוא מצמיד את ראשך בכוח אל הדלת. את מרגישה את ידו על לחייך, מפרידה בין הלסתות. את מנסה להתנגד, כאב חד עובר בך. הוא סותר לך בעדינות על פניך. את מבינה. רצון עצמאי אסור כאן. את שייכת לו, בעצם היותך בשטח הזה. את פותחת את פיך בהכנעה, נותנת לאיבר להידחף פנימה. טעמו טיפה מלוח, הוא חודר עד לגרונך ואת משתנקת, אבל הוא ממשיך. את מתמכרת להרגשה, לשליטה המוחלטת שהוא מפגין כלפיך. את מתחילה למצוץ בכוח, אולי, אם יגמור, אז ישחרר אותך. את מנסה לעשות הכל לרצות אותו, את שייכת לו. ואת יודעת שעד שלא יבוא על סיפוקו, את תמשיכי להיות שלו.

האיבר יוצא החוצה כפי שנכנס. ללא שום רמז מקדים. הוא מסובב אותך בכוח ומסיר מעליך את כל בגדיך. הוא קושר את ידיך ומוביל אותך. את כבר לא מנסה להתנגד. על עיניך מונח בד. אינך רואה דבר ואת כמעט ומועדת. הוא לא אומר מילה. גבר זר, חזק ממך, שולט בך, ואת הבאת את זה על עצמך. את צועדת ולפתע נופלת, את צועקת מפחד, אבל מגלה שנפלת על מזרון. אינך רוצה בזה. את מרגישה שהוא שוכב עליך, חם, מלא תשוקה. כמו שאמר. כמו שכתב לך מראש. את רוצה לסגור את עצמך, שלא יכנס. את מנסה להשתחרר, אבל הכוח. כמה כוח יכול להיות בידיו של אדם?

אבל את יודעת שאם תתנגדי זה רק יכאב יותר. הוא חודר אליך, במהירות, מאחור. הכאב מזנק בך. ואת רוצה לצעוק, אבל הוא סוגר את פיך בידו. את מרגישה אותו חודר אותך שוב ושוב, אט אט, את שוכחת היכן את. כל המתח, הפחד, מתנקזים לאורגזמות המכות בך. את שוכחת מי את, את שוכחת את ההתנהגות המכובדת שלך, את חיי היום יום, את המכרים שלך הרואים בך דמות רצינית. וכל מה שנשאר ממך זה אישה שוויתרה על כל הכבוד העצמי, על כך היקר לה ומתמכרת לתחושות הבעילה על ידי גבר זר, שאפילו אינך יודעת כיצד הוא נראה. את חלשה, חסרת אונים, מוטלת, מתרכזת בהרגשה של האיבר הזר הזה, שחודר אליך ומכה אותך בגלים של עונג זר, עונג אסור, שלא העזת להרהר בו.

אינך יודעת כמה זמן היית שם. את גומרת כל הזמן, רועדת בהתרגשות של תאווה חסרת כל מעצורים וחסרת כל היגיון. את תזכרי את היום הזה לנצח.

עדייך חושך, את מתלבשת לאט, אוספת את הבגדים שלך בדרך החוצה וחוזרת הביתה. בלי אף מילה.

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב

הילי

אני מביט בה יושבת על הספה. אישה רזה, עם עינים גדולות שלא מיישרת אלי מבט. התחושה הראשונה היא: אני רוצה לחבק אותה.

דירה תל-אביבית, שקטה. סביבה שקרובה מספיק כדי לאפשר ללכת ברגל לפאב קרוב, אבל לא רועשת מדי.

היא התגלתה כבחורה מהירת מחשבה וחדת לשון. עונג אמיתי ושעשוע שכלי טהור בין כל שאר שוכני הרשת. לא פלא שהתעוררה הסקרנות. לא קל לעורר בי סקרנות, והיא, היא ריתקה. ממש שמחתי לראות את שמה כאשר נכנסה לחדר השיחות.

במערכת יחסים וירטואלית רוב האנשים מפציצים במהירות אחד את השני בשאלת: מה עושה, איך נראה, משקל, גובה, שיער וכו'. מעולם לא שאלתי אותה את השאלות הללו. אני מתעניין באישיות של האדם. השאר יתברר תוך כדי. לא צריך לשאול ישירות. הבנתי די מהר, שאין לה שום בעיה עם המראה החיצוני שלה. היא נראית טוב.

אני גבר מוזר. אני חייב להמשך לאישיות לפני שאוכל להמשך לגוף. היא היתה מאוד יפה, עוד לפני שראיתי אותה. הייתה לה אישיות טובה, מלבבת. אדם המסוגל לגרום שמחה. או לפחות כך חשבתי.

היא מבוגרת ממני. לא בהרבה. מספיק כדי שהיא תרגיש שהיא חזקה ממני. אני מספיק חזק כדי להתעלם מכל משחקי הכוח.

נפגשנו בתקופה מעניינת, לפחות מבחינתי. הייתי במערכת יחסים בעלת עתיד לא ברור. הייתי מוכן לבחון אפשרויות אחרות. אבל זה לא בער לי. זה שיעשע אותי כרעיון, זה עניין אותי כמו סרטי וידאו מחופשות קיץ בעבר. ההיכרות, הפגישה עם אישה שלא מכירים. כל הדברים המסוגלים להסית את תשומת הלב מבעיות ההווה ולהרגיש שוב את החיים פועמים בוורידים.

בשל הגדרתי את עצמי כאדם לא פנוי, התחלנו את מערכת היחסים שלנו כידידים.

חשבתי

הדדי?

כך חשבתי בהתחלה. הילי התגלתה כאדם המסוגל להבין אנשים באופן חד. לתת עצות נכונות במהירות כאילו הן שכנו שם כל הזמן, מוכנות רק לשאלה הבאה.

בעזרתה הצלחתי לייצב את עצמי. להגיע למצב בו הדרך שאני מעוניין לצעוד בה היינה ברורה.

בדיעבד, כאשר הבעיות שלי באו על פתרונן, שאלתי את עצמי, מי את בעצם הילי. מי את כאדם?

אז אני מביט בה יושבת על הספה. רגליה משוכלות. דקה ורזה, שיער כהה בתספורת קרה. צחוק כמעט יבש הפורץ ללא התראה. לעיתים כשצריך ולעיתים שלא.

לאחר פגישתנו, שאלתי אותה, מדוע היא צוחקת הרבה. היא אמרה שככה זה בפגישות ראשונות.

פורסם בקטגוריה כללי | להגיב