הנציבות אינה מתחקה אחר השופט הנילון גם אינה מקיימת חקירה כלשהי אלא מעבירה את התלונה כלשונה אל השופט הנילון גם כשזו מוגשת במהלך המשפט עוד כאשר המתלונן תלוי בהחלטת השופט. אם כי יש לציין אין פניה לשופט אם המתלונן מתנגד לפניה מיידית לשופט, אך במקרה זה התיק נסגר ואין מטפלים. רק לאחר שהמתלונן לא התנגד לפניה לשופט התלונה נשלחת כלשונה אל השופט. הנציבות ממתינה בסבלנות לתגובתו כשיחפוץ, משזו מגיעה היא מתקבלת כלשונה כאמת עובדתית המהוה את היסוד לתושבת הנציבות למתלונן. דרך פעולתה של הנציבות מונעת חקירה וברור עובדתי לא כל שכן מענה לבעיות. מקובל שלמתלונן נתנת הגנה תוך כדי ברור ובמיוחד אם מתקיימים יחסי תלות. הנציבות על עובדיה התגלו כחסרי מצפון מוסרי, הנציבות מבקשת לפנות אל שופטים היא אינה מתחקה אחר התנהלותם אינה חוקרת וכל דרך ה"בירור" שנעשה הוא בקשת תגובתם של שופטים ותו לו. בזמן המשפט פניה אל השופטים הינה מעשה נפשע כשלעצמו, אך עוד כשאינם חוקרים כלל ואין להם הוכחות להראות לשופטים שנתפסו בקללתם, אחת מטרתה – לשמר את עריצותם של השופטים על חשבון הציבור הסובל. אם לא די בכך קיים גם סגנון התשובה למתלונן: בעוד התשובה ממוענת אל המתלונן התשובה אליו נעשית בגוף שלישי המתלנון קורא אודותיו כאילו התשובה נכתבה עבור מי שקיבלו עותקים: השופט הנלון והנהלת בתי המשפט. משל היה אדם ראשון פונה אל אדם שני והאדם השני היה פונה אל אדם שלישי ולאדם שלישי זה מספר תשובתו על תוכנו של הראשון. זה גם נעשה תוך עיוות פנייתו של הראשון להציגו באור גרוע. זוהי דרך להראות לפונה עד כמה פחות ערך הוא. הנציבות נוהגת בניגוד לכל כללי דרך ארץ מקובלים. נציבות התלונות לא רק שאינה מועילה עם כל עלותה, אלא מזיקה מאוד בכך שמוכיחה לשופטים כי מותר להם לנהוג כאוות נפשם, וכל אשר יטענו יתקבל. במשך השנים בה פועלת הנציבות בית המשפט התדרדר לתהומות שלא היה בהם. הנציבה הקודמת דאגה בהצלחה לכך שנציבות תלונות הציבור על שופטים לא תהיה בפיקוח מבקר המדינה.

הנציבה הקודמת לפחות הכירה במוצדקות תלונות על דרך ניהול משפט, לא שעשתה משהו רב אך לפחות הכירה במוצדקות תלונות על דרך ניהול משפט כלשונה:
1.פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי: במהלך שנת 2004 נמצאו 12 תלונות מוצדקות, שעניינן פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי. בין התלונות הכלולות בקטגוריה זו, תלונות שעניינן משוא פנים, ניגוד עניינים, פגיעה בניטרליות השיפוטית של השופט היושב בדין, פגיעה בזכות להישמע או בזכות להיות מיוצג ועוד.
2.ניהול פרוטוקול בצורה לקויה: במהלך שנת 2004 נמצאו 4 תלונות מוצדקות, שעניינן ניהול פרוטוקול בצורה לקויה. יוער כי בעיות בניהולו של הפרוטוקול נמצאו גם בתלונות נוספות, מעבר לארבע אלה, אשר סווגו תחת קטגוריות אחרות.
3.ליקויים באופן קבלת החלטות או בצורת יישומן: כאמור, אין הנציבות מטפלת בתלונות שעניינן החלטות שיפוטיות של בית המשפט. עם זאת, מתערבת הנציבות בהחלטות שהן במהותן עניין של מנהל שיפוטי או בליקויים בדרך קבלת ההחלטות הבאה בגדר "דרך ניהול משפט" לקויה. יש וליקויים מסוג זה גורמים לפגיעה מהותיות בזכויות דיוניות או אף מהותיות של מי מהצדדים או באי כוחם. לפיכך, יש חשיבות בהקפדה על מניעתם.
דבריה אלו נכתבו בלשון מכובסת מאוד. במציאות שוםפטים ביחד עם תובעים משתלחים בנאשם ולא מאפשרים לו לדבר, הפרוטוקולים כוזבים לחלוטין מתוך מגמתיות ודרך קבלת ההחלטות חסרה כל בסיס זולת התוצאה שרוצים להשיג..
הנציב הנוכחי גם אינו מכיר בכך.

משטרת התנועה מחלקת לארבע רמות חומרה את עברות התנועה/תאונות דרכים:
א'. הקלה ביותר כולל דוחות. ב'.ג'. הרמות האמצעיות כוללות פגיעות גוף גם קשות והרס כלי רכב. ד'. החמורה ביותר מות או פגיעות מסכנות חיים. משטרת התנועה מטפלת אך ורק בשתי רמות ד. ממנה אינה יכולה להתעלם. ורמה א'. אין היא מתיחסת לרמות האמצעיות. המגישים תלונה על תאונה ברמות ב' וג' אפילו נפגעו קשה בגופם, אפילו נהרס רכבם לחלוטין, אומרים להם קחו פרטים מהנהג. אם הנהג סרב לתת פרטים וגם אם לפי הרישום קשה למצא כי אין מספר טלפון אומרים להם גשו לחברת הביטוח, ואינם זוכים להתיחסות נוספת. גם אי מסירת הפרטים על ידי הנהג אינה מעניינת אותם, להוציא תקופות שבהן המשטרה יוצאת ב"מבצע" בנושא. משטרת התנועה עובדת בשיטת המבצעים, מה שלא זוכה להתיחסות בדרך כלל נהיה חמור בעת מבצע. מעניין להשוות זאת לעבודתה של משטרת הפלילים. האם משטרת הפלילים עורכת מדי פעם מבצע בנושא תקיפה או שוד?
משטרת התנועה מטפלת באופן פעיל ביותר ברמה א', זו הפחות חמורה. דוחות על עברות גם דוחות שוא בין בהזדמנות ובין במבעים. כאן המשטרה אוהבת להראות את כוחה. ברמה זו אי מסירת פרטים הינה בכל מקרה חמורה גם אם לא היה נזק ואפילו אם גם לא היתה תאונה אלא כל הסימנים מעידים שבוימה תאונה. מקרים אלו נעשים יותר ויותר נפוצים על במיוחד על ידי קטנועים ורוכבי אופניים. כאן המשטרה תופרת תיקים בשיטות שהיא מלמדת את חוקריה. ברמה הפחות חמורה במקרים שלפחות נראים כפחות מסובכים המשטרה פעילה ביותר להראות כמויות – זה ההישג שלה וזה הכי קל. ברמה זו המשטרה משוחררת מביקורת הפרקליטות. למשטרת התנועה מערך תביעות משלה. התביעה המשטרתית עושה הכל כדי שתהיה תביעה, גם בחיר של חוסר תאמה אפילו לכתב ה"חוקר" שכל כל טרח להביא להרשעה ולפעמים לא מספיק הצליח. כך שרושמי התביעה לעיתים גם משפצים את התביעה במחיר של חוסר תימוכין במה שנרשם כעדות כדי להתאימה לחומר מרשיע. בדרך זו רוב המגיעים לבית הדין לתעבורה הינם נהגים נורמטיביים ואילו רוב הנהגים הפראים והמסוכנים אינם מגיעים לבית הדין.
בכך לא נגמרת ההתחכמות. לתביעה המשטרתית היתר מיוחד לבחור את השופט הרצוי לה עבור כל מקרה. כך שאם אין ממש אשם ניתן לבחור בשופט/ת האוהדת ביותר למשטרה. התובעים בדיון המשפטי גם הם ממערך התביעות של המשטרה אלו שוטרים לבושים אזרחית. תפקידם לעשות הכל למען הרשעה שזה אומר: אם המתלונן מתגלה כבלתי אמין ביותר, כפרחח כבריון ועדותו מלאת סתירות יתעלמו מכך, אם תהינה סתירות מהותיות בין עדותו בדיון לתלונתו במשטרה גם כאן יתעלמו מכך, אם בא כוח הנאשם מבקש למסור לבית המשפט את תלונתו במשטרה – שאותה בית המשפט אינו מקבל מלכתחילה, תהיה התנגדות מצד התביעה בטענה שאין סתירות. אם אין סתירות מדוע ההתנגדות? הפירוש האמיתי ל"אין סתירות" הוא יש סתירות אך עדיף להסתירם לבל יודע. בעת עדות הנאשם ההתנהגות כלפיו היא בריונית הפרעה לעדות, התפרצות לתוך העדות בשאלות על מה שטרם הגיע אילו בשם חקירה נגדית. ליצור רושם בכתובים כאילו יש סתירות שוב לא לתת להסביר ולבקש להפסיק עדות.

והשופטים? השופטים הם מטעם המשטרה בדרך כלל תובעים משטרתיים לשעבר. אלו אולפו במשטרה ובהגיעם לכס השיפוט הם כמו התביעה משמשים זרוע של המשטרה. בתירוץ של לחץ ו"בזבוז זמן יקר לוחצים בכל הברוטליות להודות . בכך המשטרה מעודדת מאוד ומגדילה את התביעות. השופטים שוב בטוענה של עומס, לוחצים להודות וחוזר חלילה. על פי ההגיון כמות התביעות צריכה דוקא לגרום לכך ששופטים לא ימהרו להשביע את רצון המשטרה ולא ימהרו להרשיע. בידם הסמכות אף להעניש שוטרים שהביעו בדך פלילית לתביעה. זה ודאי היה מרתיע את המשטרה. אלא שלא כך. עצם קיומו של בית דין נפרד לתעבורה – שהוקם במקורו זמנית בגלל שביתה ממושכת של בתי המשפט מזין את מערך התביעות של המשטרה. מכאן שקרוב לודאי שהתלונות מצד בתי המשפט הן מהשפה אל החוץ. אילו התביעות היו על מה שבאמת צריך יתכן וניתן היה לבטל את קיומו הנפרד של בית התדין לתעבורה ומכאן לבטל את משרות שופטי התעבורה.
שופטי התעבורה מרשיעים בכמעט מאה אחוז מהמיקרים. כדי להבטיח זאת גם כאשר הנאשם זכאי, הם לא נותנים ביטוי בפרוטוקול להרבה מהמתרחש מסתירים את עובדת הפסקת העדות משמיטים את כל ההוכחות לחפות מהפרוטוקול ובעיקר משנים בפרוטוקול כל מה שלא מתאים להרשעה. גם המשטרה לחלוטין אינה מעוניינת בביטול בית דין שהוא למעשה סניף שלה לכן מצדה רצוי להרבות כמותית בתביעות להמשך קיומו.

הימצאות התביעה המשטרתית במערך החקירות עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות עצמאיות

פורומים שלטוניים החלו לדון בסוגיית מעמדה של התביעה המשטרתית – בהיבט הנוגע לעצמאותה של התביעה המשטרתית במסגרת המשטרה. במובחן מן התובעים בפרקליטות הנהנים מעצמאות אירגונית התובעים המשטרתיים כפופים לקציני החקירות במרחבים ובמחוזות ולפיקוד הטריטוריאלי של המשטרה. הימצאות התביעה המשטרתית במערך החקירות המשטרתי עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות באפן עצמאי. לפי תפישת המשטרה, תפקיד התביעה המשטרתית הוא לבצע את מדיניות המשטרה ולסייע בהשגת יעדיה. במצב זה אין זהות אינטרסים בין הגוף החוקר לגוף התובע. במסגרת שיטת הניהול לפי יעדים לכל אחד מתחומי הפעילות במשטרה. נקבעים לתביעה המשטרתית יעדים כמותיים. יעדים אלו נקבעים בהתאם לאינטרסים המשטרתיים בתיאום עם קציני אגף החקירות, במרחבים ובמחוזות ובאישורם, והם אינם תואמים בהכרח את תפקיד התובע – להעמיד לדין רק בהימצאות ראיות מספיקות וכשקיים אינטרס ציבורי.
כלומר המשטרה מחליטה מלכתחילה על מכסות לכל מני עברות שיש להביא לתביעה!!! כפי שכולם יודעים בנוגע לדוחות ששוטרים מקבלים מכסות אותם הם צריכים למלא. משל היתה המשטרה קובעת יעדים לכמות תביעות על רצח שוד תקיפה בכל מחוז ולפי כך פועלת. מאוד יתכן שנגיע למצב זה אם לא יושם קץ למשטרת תנועה זו במתכונתה הנוכחית.
בדיקת המבקר העלתה כי הטיפול בתביעה המשטרתית בכל הנוגע להליך העמדה לדין ולהסדרי טיעון טוב פחות מזה שבפרקליטות, כי משך הטיפול בתיקי התביעה המשטרתית ארוך מזה שבפרקליטות וכי עלות העסקת תובע משטרתי גבוהה מעלות העסקת פרקליט. ביקורתו והמלצתו של מבקר המדינה, החלו להניע תהליכים במשרדי הממשלה השונים. בעקבות דברי המבקר, חזרו והתקבלו במהלך השנים 2000 ו2001 במסגרות ממשלתיות שונות , החלטות בהן צוין כי המצב הקיים אינו תקין ואינו ראוי. מאז עברו כבר עשר שנים! האם על הציבור להמשיך לממן זאת בעזרת הגזירות הכלכליות וצמצומים בשירותים חיוניים?

כותב התובע הכללי:

הימצאותה של התביעה המשטרתית במערך החקירות המשטרתי עוררה חשש בדבר יכולתה לקבל החלטות באופן עצמאי. לפי תפיסת המשטרה, תפקיד התביעה המשטרתית הוא לבצע את מדיניות המשטרה ולסייע בהשגת יעדיה. במצב זה אין זהות באינטרסים בין הגוף החוקר לגוף התובע. במסגרת שיטת הניהול לפי היעדים והמדדים, הנקוטה במשטרה, הכוללת קביעת יעדים לכל אחד מתחומי הפעילות במשטרה, נקבעים לתביעה המשטרתית יעדים כמותיים. יעדים אלו נקבעים בהתאם לאינטרסים המשטרתיים בתיאום עם קציני אגף חקירות, במרחבים ובמחוזות, ובאישורם, והם אינם תואמים בהכרח את תפקיד התובע – להעמיד לדין רק בהימצא ראיות מספיקות וכשקיים אינטרס ציבורי.

כלומר המשטרה מחליטה על מכסות לכל מני עברות שיש להביא לתביעה!!! כפי שכולם יודעים בנוגע לדוחות ששוטרים מקבלים מכסות אותם הם צריכים למלא.

בדיקת המבקר העלתה כי הטיפול בתביעה המשטרתית בכל הנוגע להליך העמדה לדין ולהסדרי טיעון טוב פחות מזה שבפרקליטות; כי משך הטיפול בתיקי התביעה המשטרתית ארוך מזה שבפרקליטות וכי עלות העסקת תובע משטרתי גבוהה מעלות העסקת פרקליט.
ביקורתו והמלצתו של מבקר המדינה, החלו להניע תהליכים במשרדי הממשלה השונים. בעקבות דברי המבקר, חזרו והתקבלו, במהלך השנים 2000 ו-2001, במסגרות ממשלתיות שונות, החלטות בהן צוין כי המצב הקיים אינו תקין ואינו ראוי,